ועדה מקומית לתכנון "מצפה אפק" נ' שלום

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד מת'קאל סמארה

הנאשם בעצמו

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של בנייה בסטייה מהיתר. על פי כתב האישום, בוצעה תוספת בנייה שחולקה לשלוש יחידות מגורים במקום תוספת בניה ליחידת דיור אחת. כן צוין כי בוצע שינוי במבנה המדרגות על ידי בנית קיר בלוקים במקום מעקה ובכך נוצר מעין חדר מדרגות משותף המוביל לשתי יחידות דיור. עוד הורשע הנאשם בביצוע שינוי במיקום המרפסת בקומה א'; בניית תוספת של כ-4 מ"ר במרפסת קומה א' שאינה מרוצפת; שינוי מיקום דלת הממ"ד; בניית תוספת של כ-5 מ"ר ובניית גג רעפים חלף גג שטוח.

המאשימה עותרת להטלת קנס מרתיע ההולם את חומרת העבירה, צו הריסה אשר ייכנס לתוקפו בתוך חודשים והתחייבות להימנע מביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו למשך 3 שנים. לטענתה מדובר בעבירה חמורה אשר מטרתה רווח כספי. עוד ציינה המאשימה, כי מתחת לבנייה שנעשתה על ידי הנאשם, נסגרה קומת עמודים והפכה יחידת דיור על ידי אחיו של הנאשם, שהורשע ונגזר דינו לקנס כספי בסך 50,000 ₪.

הנאשם מבקש כי בית המשפט יימנע מהרשעתו, יטיל עליו קנס סמלי וידחה את מועד ביצוע צו ההריסה ל-12 חודשים. לטענתו, קופחה זכותו לשימוע בטרם הוגש נגדו כתב אישום; התוספת שנבנתה משמשת אותו ואת בנו; הבנייה בוצעה על פי היתר ולפיצול יש פיתרון תכנוני; הנאשם הודה וחסך מזמנו של בית המשפט; אין ליצור אחידות ענישה עם אחיו שכן ישנם הבדלים רבים בין שני המקרים ולא הופקו רווחים כתוצאה מביצוע העבירה.

בנוסף, הדגיש הנאשם את מצבו הכלכלי הקשה שכן הינו בן 50 ומובטל, ואת מצבו הבריאותי הקשה, אשר הצריך ויצריך ניתוחים בראשו.

ביטול ההרשעה

על פי ההלכה הפסוקה, הימנעות מהרשעה תעשה במקרים חריגים, בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. (ראו ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337). כן נפסק בפס"ד זה, כי הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי.

בענייננו, לא נטען ולא הוכח כי ההרשעה תפגע פגיעה כלשהי לא כל שכן חמורה בשיקום הנאשם באופן שונה וחריג מכל נאשם. בנוסף, סוג העבירה של תכנון ובניה מטיבו, נעבר על ידי אנשים נורמטיביים כאשר סוג העבירה במקרה זה אינו שונה מעבירות תכנון ובניה אחרות.

בע"פ 6317/09, מדינת ישראל נ' אילן בן שמעון, (פורסם במאגרים 2010), נקבע, כי למרות שבאותו מקרה דובר בנאשם אשר עובד בשב"ס 13 שנין אשר להרשעתו תהא משמעות כבדה בנוגע להמשך העסקתו, לא ניתן להימנע מהרשעתו. ואלה דבריה של כב' השופטת ברנט:

"פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון הורתה כי יש להחמיר עם אלה העוברים על חוק התכנון והבניה באשר תופעה זו הפכה ל"מכת מדינה"...

המשיב הינו סוהר בשב"ס והוא נמנע מכיבוד החוק על ידי מעשיו.

המשיב ממשיך ומשתמש במבנה שבנה ללא היתר אף שלא הורשע, הגם שהיה מצופה כי אף ללא הרשעה יהרוס המבנה בעצמו ויחדל להשתמש בו. יש להדגיש כי נשלחו התראות אל המשיב, הוגש כתב אישום נגדו, המשפט התנהל במשך כשנתיים וחרף העדר סיכוי להכשיר את הבניה בדיעבד באשר היא נוגדת את תוכנית המתאר, לא פעל להריסת המבנה.

העוברים על חוק התכנון והבניה, מרביתם אנשים נורמטיביים המה, וכלל הוא כי כולם שווים בפני החוק.

לא יעלה על הדעת כי כל עובד ציבור אשר יחפוץ, יתלה יהבו בעיסוקו על מנת לבצע עבירת בניה, יהנה ממנה, ויטען לאחר מכן כי הרשעתו בדין תביא לפגיעה במעמדו או בפרנסתו."

ואם במקרה זה, בו היה בהרשעתו של הנאשם כדי לפגוע בעיסוקו, קבע בית המשפט שאין להימנע מהרשעתו, קל וחומר בענייננו.

עוד ראו עפ"א (מרכז) 6676-08-07 אורה לשם נ' ועדה מקומית לתכנון יהוד (פורסם במאגרים, 2008), בו הורשעו הנאשמים בבנייה ללא היתר בהיקף של כ-50 מ"ר ונדחתה בקשתם להימנע מהרשעה, זאת על אף שהנאשמים היו אנשים נורמטיביים אשר היה בידיהם היתר במועד הדיון. וכך נקבע:

"בענייננו, העבירות בהן הורשעו המערערים, הינן עבירות חמורות ובתי המשפט נדרשים להחמיר בעבירות כאלה כדי לשדר מסר חד משמעי לציבור כי החברה סולדת מעבירות אלה, אשר יש בהן כדי לסכן את כלל הציבור ואת ציבור המבקרים בנכס בפרט.